Religion & Spirituality
פרק ג - משנה יב בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַּמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ {מט}. וְשֶׁיְּהֵא {נ} יוֹם הֶנֶף כּוּלוֹ אָסוּר: במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים: במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה: ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט''ז בניסן כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ''ג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש {נא} ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול: